1.

מסופר על ר' ברוך בער ליבוביץ', שנכנס פעם לביתו, ומצא שם בעל מלאכה ובירך אותו בשפה הפולנית: "בוקר טוב!" הפולני החזיר לו משפט, וראה, שהרב לא הבין מילה…

הוא פנה אל הרב בחיוך ואמר לו ביידיש: "אני יהודי. לא צריך לדבר בפולנית."

פניו של ראש הישיבה החווירו. לאחר שתיקה קצרה הוא פנה אל הפועל וביקש, שימחל לו על שחשבו לגוי.

"הכל בסדר" – הוא השיב לו, "אני יודע, שאני נראה כמו גוי. לכן לא נעלבתי. אני מוחל לכבוד הרב מחילה גמורה!"

בשלב זה ביאר ר' ברוך בער בצורה מנומקת וקולחת על ההבדל בין יהודי לגוי, על העוצמה שיש בזכות אבות ועל החשיבות הגדולה שקיימת לעם הנבחר. כשסיים את דבריו, חזר וביקש ממנו סליחה פעם נוספת.

אמר לו הפועל: "הרב, אמרתי כבר, שאני סולח ומוחל. מה העניין לבקש פעם שנייה?"

ענה לו הרב: מסופר על נערה יהודייה, שקיבלה טבעת יהלום, ירושה מהסבתא בחייה. טבעת שהסבתא עצמה קיבלה מהסבתא שלה, שקיבלה מהסבתא של הסבתא… תשעה דורות!

יום אחד נשמעות דפיקות בדלת ביתה של אותה נערה. מעבר לדלת עומדת השכנה ומבקשת לשאול טבעת ללילה אחד בעבור שמחה משפחתית. חושבת לעצמה הנכדה: סבתא שלי ענייה מרודה, היהלום בוודאי לא אמיתי… גם חיקוי, גם משומש. היא משאילה את הטבעת לשכנה ולמחרת מודיעה לה השכנה, כי הטבעת אבדה.

אמרה לה הנכדה: "לא נורא, בין כך ובין כך היא הייתה רק סתם חיקוי זול, אני מוחלת לך מחילה גמורה."

בהמשך, נודע הסיפור לסבתא שאמרה לה: "תדעי לך, היהלום שעל הטבעת הוא יהלום שוהם שהמחיר שלו עצום! ולא סתם שוהם… כל הסבתות שלך בעשרת הדורות האחרונים ענדו את הטבעת הזו." הנכדה התעצבה אל ליבה, והסיפור הגיע לאוזני השכנה. 

שאל ר' ברוך בער את הפועל: האם, לדעתך, השכנה צריכה לבקש סליחה פעם נוספת? בוודאי! הרי היא מחלה לה על חיקוי זול. לו הייתה יודעת את שוויה האמיתי של הטבעת, היא לא הייתה מוחלת.

אמר ראש הישיבה זצ"ל לאותו יהודי: בתחילה לא ידעת להעריך את גודל המעלה של היותך יהודי, לכן מחלת לי בקלות כל-כך. לאחר שניתחנו וירדנו לשורש העניין: מהי יהדות. ויש לך מושגים להבין מהו השווי שלה, אני מוכרח לבקש ממך מחילה נוספת.  

2.

הדמות המרכזית בפרשת בלק אינה בלק אלא דווקא מי שלא נושא את שמה של הפרשה עליו – בלעם בן בעור. לבלעם הרשע ניתנה נבואה במקביל ממש למשה רבנו, כדי שלא יגידו שיש איזו אפליה, כי "זה לעומת זה ברא אלוקים". לנו יש את משה רבנו, נביא האמת, נביא כל הנביאים וממול, להבדיל, יש נביא לאומות העולם, בלעם בן בעור. לְמה הוא מנצל את כישרונותיו? לקלל. אבל לא עולה בידו. והנה הוא פותח בדבריו ואומר: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". במילים אלו הוא מתכוון, כמובן, אלינו, עם ישראל.

אנחנו תופסים את זה עד היום בצורה עצובה מאוד משום מה, עם מסכן! עם לבדד ישכון! למשל, הוציאו לאור ספר, שבא להציג את בדידותה של ישראל במשפחת העמים, הבאה לידי ביטוי בכל מיני הצבעות באו"ם. שם הספר הוא, כמובן: 'עם לבדד ישכון'. 

אנחנו מקבלים את הדברים הללו בצורה די עצובה, מלנכולית, אולם הגאון הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הידוע בשם הנצי"ב מוולוז'ין, אמר, שעם פיסוק נכון אפשר לראות את הדברים באור אחר לגמרי. 

בלעם עומד בתור הנביא של אומות העולם ואומר להם משהו על העם היהודי, עם ישראל: עם לבדד – אם העם הזה ישמור על ייחודו, על בדידותו, על הטלית והתפילין שלו, על השבת שלו, על הכשרות שלו, על טהרת המשפחה שלו ושאר תרי"ג המצוות, ובזה הוא ישמור על השוני שלו מכל העמים – ישכון, הוא יתקיים במשכן קבע, לנצח. לעומת זאת, ובגויים – אם הוא ינסה להתערב בגויים, להתבולל ביניהם, ללמוד ממעשיהם ולחיות כמותם, לא יתחשב. לא רק שהוא יאבד את הסגולה שלו בכך שהוא העם הנבחר אלא אפילו במשפחת שאר העמים, הוא לא ייחשב כעם.

העם הזה, אומר נביא אומות העולם, שבא לקלל ונמצא מברך: הייחודיות והסגולה שלו היא בכך שהוא שומר על ייחודו.

3.

הלקח של הנצי"ב שייך גם לדורנו שלנו. יש כל מיני זרמים וכל מיני תנועות עם דעות עקומות הגורמות התבוללות, לא עלינו. על כן צריך לדעת כל מי שמשתעשע, עם איזו מחשבה אפילו, ללכת בעקבותיהם: רק עם לבדד – ישכון. לא מתבלבלים ולא מתבוללים. ההליכה בעקבות חוקות הגויים וה"תרבות" שלהם, היא שהביאה עלינו את חורבן הבית. בימים אלו, טרם י"ז בתמוז, עלינו להיות זהירים ביותר ולמנוע עצמנו מלחזור על טעויות העבר. עלינו לדעת להעריך את הזכות שלנו כיהודים ולשמור על הייחודיות שלנו כעם השם.